טענתה המרכזית של האישה הינה כי היא מכרה את דירתה מלפני הנישואין והכניסה את התמורה לחשבון משותף, ועל כן זה לא הוגן כי כספי ביתה יהיו משותפים ואילו הבית של הבעל לא יהיה משותף.
בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי אמנם האישה הכניסה את תמורת ביתה לחשבון משותף, אך גם הבעל הביא כספים וזכויות לחשבון המשותף ובסכום גבוה מתמורת בית האישה, ועצם מכירתה את דירתה לא הופך את דירת הבעל למשותפת.
האישה טענה בנוסף כי במשך כעשר שנים שילמה משכנתא ביחד עם הבעל, ועל כן הבית שייך גם לה. מאידך הבעל טען כי אמנם הם שילמו ביחד את המשכנתא אך קיבלו דמי שכירות שגבוהים מתשלומי המשכנתא כך שהאישה הרוויחה ולא הפסידה.
בית המשפט בדק את הדברים וקבע כי תשלומי משכנתא לא הופכים את הבית למשותף וכך גם שיפוצים שאינם מהותיים כפי שנעשו בדירה, ככל זוג נשוי.
האישה טענה טענות נוספות כגון טענה כי האיש הבטיח לה שהבית יהיה משותף, כי מגיע לה מעצם הנישואין חלק מן הבית ועוד, אך כלל הטענות נדחו על ידי בית המשפט.
בית המשפט קבע כי בית שנרכש על ידי מי מן הצדדים הינו שלו וזאת על פי חוק יחסי ממון, ואין האיש מחויב בשיתוף של דירתו לאשתו. אמנם ישנם מקרים חריגים בהם ניתן לחייב מי מן הצדדים בשיתוף ביתו לפני הנישואין כגון כאשר הצדדים נשואים שנים רבות והצדדים השקיעו בבית סכומי כסף מהותיים, אך זה לא המקרה ועל כן תביעת האישה לשיתוף הבית של הבית נדחתה.
בית המשפט: משלא עמדה האם בנטל המוטל עליה להוכיח, שדירת האב, שנרכשה על שמו טרם הנישואין ורשומה על שמו בלבד, היא נכס משותף. הדירה אינה בת איזון ואני מורה על דחיית תביעת האם לשיתוף ספציפי.
